מאבק רב מערכתי משמיים

לאחרונה, לאחר מאמצים של קצת יותר משנה, גיליתי דרך לפקח על אפליקציות שמורדות למכשירי אנדרואיד. כלומר- לפני כמעט חצי שנה הצגנו כלי לפיקוח גלישה על טלפונים חכמים, אחרי מאמץ לא קטן, אולם במערכת נותר חור די גדול- מכיוון שגם אם הגלישה עצמה מפוקחת, הרי שניתן להוריד למכשירים אפליקציות שמאפשרות פעילות בעייתית מהמכשיר שלא ניתנת לפיקוח... יתירה מזו, ניתן גם לחפש ולמצוא דפדפנים אקזוטים שכל עניינם הוא למנוע פיקוח על הגלישה וכך לעקוף גם את פיקוח הגלישה שעוד ישנו... אולם בסופו של דבר מצאתי דרך. מורכבת

מעט, מסובכת מעט ומצריכה בהחלט "אומץ חינוכי", אולם דרך. אפילו גיליתי דרך, מסויימת, שמאפשרת סוג של ידיעה לגבי מה שנעשה בסרטי יו טיוב שסיווג של ה"בעייתיים" שבהם הוא אתגר עצום לכל חברת סינון.

אם כך, יש דרך לפקח על הגלישה עם הסים, יש דרך לפיקוח על הגלישה עם wi-fi, ישנה דרך לפקח על הורדת אפליקציות לא צנועות וישנה אפילו דרך, מסויימת, לדעת מה קורה עם יו טיוב... ו... את הבעיה אתם כבר מבינים לבד... כשיש כל כך הרבה דרכים, שככל הנראה לנו כעת לא ניתן לאחד אותם למשהו אחד, או לכלי אחד כוללני- זו בעיה בפני עצמה. יוצא אם כן, תטענו בוודאי, שבשביל למנוע נפילות (או קשיים, או מהלומות, או חטאים, איך שתקראו לזה) באינטרנט אנחנו צריכים ספק מסונן בבית, תוכנה לפיקוח על הניידים ועל הסמארט פונים, התערבות הורית באפליקציות, ולהתפלל שהמערכת על יו טיוב לא תפספס. למה אתם לא יכולים פשוט לתת לנו תוכנה אחת שתעשה את הכל? שנוריד אותה (וכפי שכתב לנו מישהו בדף הגוגל פליי של "שומר מסך"- למה זה לא בחינם, אתם הרי רוצים לעשות לשם שמיים, לא?) ונשכח מהעניין? איך אפשר לדעת כל כך הרבה ולעשות כל כך הרבה?

אז בראש ובראשונה התשובה היא שכל מי שעוסק בתחום היה מאוד רוצה... וזה ככל הנראה לא אפשרי. מעשית, תכנותית, מחשבית ועוד... פשוט לא אפשרי וזה יהפוך ללא אפשרי ככל שהזמן יעבור ויהיו עוד ועוד נקודות גישה לרשת מכל מיני מכשירים שלא חלמנו אפילו. אולי אפילו מהתנור מטבח שלכם תהיה בקרוב גישה לאינטרנט. אולי כבר יש...

אלא מה? שנדמה לי שיש גם כאן איזו שהיא אמירה אלוקית חינוכית חשובה... שנוגעת למחנכים בדור הבינארי. האתגר החינוכי של האינטרנט מוביל אותנו בהכרח להתלבטויות ולהכרעות חינוכיות מבלי יכולת לחפף. אנחנו צריכים, לדוגמא, לגבש את דעתנו החינוכית לגבי עצם היחס של "בעיות צניעות באינטרנט" עד כמה זה באמת מטריד וחשוב לנו והאם אנחנו מוכנים בכלל לשלם על הגנות, אנחנו צריכים לחשוב על פתיחות לעולם כולו בקליק, אנחנו מוכרחים לגבש עמדה טובה יותר לגבי היחס החינוכי בין מוסדות החינוך השונים לבין ההורים, כי בעניין הזה אף צד לא יכול להתמודד לבד, אנחנו צריכים לדעת יותר ולהיחשף לדברים שממש לא היינו רוצים לשמוע עליהם אילו היתה לנו ברירה ואנחנו צריכים לגבש דעה מוצקה לגבי המירוץ של משרד החינוך לטכנולוגיה ומחשוב הכיתות. אולם בעיקר- האינטרנט מציב לדעתי שתי שאלות חינוכיות מרכזיות- השאלה של "מעורבות הורית" והשאלה של התמודדות רב מערכתית.

לעיתים קרובות מאוד, באחת ההרצאות בנושא, קם מישהו, הורה או איש חינוך ואומר בגאווה לא מוסתרת- "אני לא מבין בזה כלום, במחשבים ובטלפונים. בקושי אני יודע להדליק ולכבות את המחשב... אז מה רוצים ממני?". המהדרין מוסיפים עיוות של מילת אינטרנט מוכרת, משהו כמו "נו, הטייס בוק הזה, אני אפילו לא יודע מה זה", כדי להוכיח שהם לא בעניינים. ותמיד אני חושב שזוהי חוסר אחריות משוועת. חינוכית. אין למחנך בדורנו את הפריבילגיה לא לדעת ולא לעקוב. אתה צריך לדעת, ללמוד ולהכריח את עצמך לפחות להכיר את הכיוונים. זהו חלק מהמטלה החינוכית של דור כמו שלנו. חלק מנושא המעורבות הוא גם השאלה החינוכית המודרנית של "עד כמה מותר לי להתערב ולפגוע בפרטיות של הבן או הבת שלי" שזו שאלה שכל מי שרוצה להתמודד באמת עם העניין חייב לעסוק בה ולברר אותה באמת. כי ככל הנראה לא תהיה דרך "לחסום בלי לדעת", או פשוט להגיד "תיזהרי לא לתת את הטלפון של הבית בפייסבוק, חמודה". למיטב הבנתי (הטכנולוגית, לא החינוכית), לא ניתן לקיים פיקוח אמיתי ומועיל ללא התערבות בפרטיות ברמה מסויימת. אז אנחנו מוכנים לכך או לא?

הנקודה השניה היא עניין ההתמודדות הרב מערכתית. הרשת מציבה דוגמא חינוכית שבה בלתי אפשרי זבנג וגמרנו. התמודדות אמיתית עם האתגרים מצריכים הכנה חינוכית, ידע מעשי, חסימות ופיקוח, מומחים גדולים ומומחים קטנים, כסף, ואם תרצו אפילו יזע ודמעות. בתי הספר יצטרכו לקיים דיונים אין סופיים, הורים צריכים להגיע ולשאול ולדעת, מרצים יצטרכו להעביר ידע ויצטרכו להיות אפילו חוקים שונים לקטנים וגדולים במשפחה. אולי התרחקנו מזה מידי, מהחינוך האמיתי והדאגני הזה וממילא הוצב לפתחנו אתגר חדש...